גילוי מקום גיא בן הינום המקראי

20 באוגוסט 2026

גילוי מקום גיא בן הנם המקראי

בשער ב׳, בפרק ״ובין כתפיו שכן״ שבספרי ׳נויו של עולם׳, הראיתי שגיא בן הנום אינו העמק הגדול הנמצא בימינו מדרום לגבעה המערבית, שעליה בנוי הרובע היהודי והמקום המכונה ״הר ציון״, אלא העמק שממזרח לגבעה המזרחית (״עיר דוד״) ולהר הבית, בין ירושלים להר הזיתים, הנקרא עמק יהושפט ושבו עובר נחל קדרון.

במאמר זה אפרוס את ההכרחים לזיהוי זה, וכן ראיות חדשות שעלו בידי לאחר הוצאת הספר, המחזקות זיהוי זה ומלמדות שכך היה ידוע בירושלים בתקופה המוסלמית. אלא שככל הנראה השתבשה מסורת זו לאחר שעיה״ק נתפסה בידי הצלבנים.

מוצא הדברים ביהושע פרק טו פס׳ ח-ט (ביאור בסוגריים ע״פ פירושי רבותינו): (פס׳ ח) וְעָלָה הַגְּבוּל (והגיע אל) גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב (הגבול עלה אל נקודה בגיא בן הנום הנמצאת מדרום לכתף היבוסי) הִיא יְרוּשָׁלָ͏ִם (כתף היבוסי היא ירושלים) וְעָלָה הַגְּבוּל (מאותה נקודה מדוברת) אֶל רֹאשׁ הָהָר (קצהו, תחילת ראש ההר) אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה (לנקודה בראש ההר שהיא ממערב לגי הנם) אֲשֶׁר (נקודה זו עומדת גם) בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים (ו)צָפוֹנָה (לו). (פס׳ ט) וְתָאַר הַגְּבוּל (הגבול הלך בעוגל ובמקום מישורי) מֵרֹאשׁ הָהָר אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ (הנקרא בגמ׳ עין עיטם) וגו׳.

איתא בזבחים (נד ע״ב), שמהפס׳ ״וקמת ועלית״ למדו דוד ושמואל שעל בית המקדש להיבנות במקום הגבוה ביותר. משכך, פתחו את ספר יהושע לבדוק בגבולי השבטים היכן הוא המקום הגבוה ביותר בארץ ישראל שנאמר בו רק ״ועלה״ ולא נאמר ״וירד״. והכוונה שחיפשו את המקום הגבוה ביותר המפורש בפסוקים, ולא את המקום הגבוה ביותר פיזית בשטח.

מבואר בפסוקים הנ״ל שבמקום הגבוה ביותר נמצאים שני מקומות השווים בגובהם, והם ״ראש ההר אשר על פני גי הנם״ ו״מעין מי נפתוח״. ומנין שהם שווים בגובהם? שהרי כתיב ביניהם ״ותאר״, ופירש רש״י בגמ׳: ״לא עליה ולא ירידה״. וכן הביא המהר״י קרא ביהושע את פירוש רש״י והוסיף: ״מקום שוה״. ויסוד הדברים בגמ׳ עצמה, המלמדת ששתי הנקודות הנ״ל נמצאות באותו מישור מוגבה, ולא בשני הרים נפרדים זה מזה, עיי״ש.

אותו ״ראש ההר״ הנזכר בפס׳ לא צוין לאיזה הר הוא שייך, אם כי צוין בו מקום מסוים, והוא ״מעין מי נפתוח״. על אף שאלו הם השמות המפורשים בפס׳, מסיבה כלשהי בוחרת הגמ׳ לקרוא למקום שבראש ההר הזה ״עין עיטם״ (ונראה לרש״י שהוא ׳מעין מי נפתוח׳), וכפי שביארתי בספר ואכמ״ל.

אחר זאת אמרו: ״ניתתי ביה קליל, כדכתיב ׳ובין כתיפיו שכן׳״. כלומר, נרד בו מעט כדי לקיים את ברכת משה לבנימין ״ובין כתיפיו שכן״ - זאת אחר שנמצא מהפסוקים הנ״ל שבחלקו של בנימין ייבנה המקדש. ופירשו רז״ל שהכתוב ״ובין כתיפיו שכן״ מורה שאין רצונו יתברך להשרות שכינתו במקום הגבוה ביותר, הוא עין עיטם כאמור, אלא במקום הנמוך ממנו מעט, הוא ״כתף היבוסי היא ירושלים״ הנזכר בפס׳.

ובכן, מפשטות לשון הגמרא ״נרד בו מעט״, וכן מעצם הדרשה המלמדת על ״גובה הכתף״ ביחס ל״גובה הראש״ - וכן מראיות נוספות, כפי שהרחבתי בספר - פירשו רבותינו בסוגיא שאותה ירידה מועטת היתה באותו ההר עצמו ממש, מגובה ראשו לגובה הכתף שבו, דהיינו בשיפועו. נמצא ששני המקומות סמוכים זה לזה, אלא שירושלים היא ״למטה״ (רש״י), ועין עיטם הוא ״למעלה״ (רש״י).

והדברים מפורשים בלשון הזהב של בעל הילקוט מעם לועז על יהושע, רבי רחמים מנחם מטראני:

״וביקשו לבנותו בהר הנקרא עין עיטם שהוא בגבול בנימין והמקום גבוה מכל ההרים. ואח״כ הסכימו לבנותו במורד ההר הזה, כיון שנאמר בבנימין ובין כתפיו שכן. ולא אומר בראשו שכן, סימן שיש לבנותו במקום נמוך מראש ההר״.

עוד אצייר זאת כדי שיובן (הדמייה רעיונית בלבד):

מאחר שעינינו רואות, ועובדה ידועה היא, שהמקדש נבנה במרום הגבעה המזרחית, עולות בידינו כמה מסקנות:

א. גבעה המזרחית היא ׳כתף היבוסי היא ירושלים׳.

ב. הגבול עלה תחילה אל נקודה בגיא בן הנום הנמצאת ״מנגב״ לכתף היבוסי, ומכאן שהגיא שמדרום לגבעה המזרחית הוא גיא בן הנום. וראה בפירוש הגר״א, שביאר ש״מנגב״ מתייחס לגבול, ולפיכך ״אל כתף היבוסי״ פירושו שהחוט עלה אל מקום בגיא בן הנום הנמצא מדרום לכתף היבוסי.

ג. משם עלה הגבול אל ״ראש ההר אשר על פני גי הנם ימה״, כלומר אל ראש הר הנמצא ממערב לגיא בן הנום. ומכיוון ש״ראש ההר״ הזה הנזכר בפס׳ הוא, ע״פ הגמ׳, ראש ההר שבו עין עיטם, ושממנו ירדו מעט באותו ההר אל גובה שיפועו, ושם (בשיפוע) נבנה המקדש - נמצא שגיא בן הנום מקומו ממזרח לראש ההר ולמקום המקדש, והוא הגיא המפריד בין הר המשחה לבין ירושלים.

מעתה יש לומר, שרבותינו שפירשו בסוגיא שאותה ירידה מועטת מעין עיטם אל מקום המקדש שבכתף היבוסי היתה ירידה באותו ההר עצמו - והם רש״י, רבנו מיוחס, רבנו בחיי, המהרש״א, הרש״ר הירש, הגר״א, הילקוט מעם לועז, החתם סופר ועוד - פשיטא להו שירושלים ועין עיטם נמצאים ממערב לגיא בן הנום, כדכתיב ״ימה״.

ועתה מצאתי את פירוש הגר״א ביהושע בליקוטים מכתב יד: ״ועלה הגבול גיא בן הנם - פי׳ כי הר המשחה הי׳ במזרחו של ירושלים, וגיא גדול הי׳ קודם להר המשחה, והי׳ נקרא גיא בן הנום״. עכ״ל. ושוב כתב: ״אל כתף היבוסי מנגב - פי׳ שגיא בן הנם הלך ברוחב על פני כל ההר המשחה ויבוסי״ וכו׳. עכ״ל. ׳ברוחב׳ פירושו מדרום לצפון. זאת אומרת שהגיא, שתחילתו מדרום ליבוסי, המשיך לצפון על פני כל הר המשחה והיבוסי. ועוד שם: ״היבוסי מנגב - שהגבול היה בנגב, פי׳ צד דרום של היבוסי, שגיא בן הנום לא הגיע על פני כל היבוסי, אלא למעט ממנו בצד דרומו של היבוסי, אבל לא האריך כל כך שיגיע על פני כולו״. עכ״ל.

במפת ארץ ישראל של תלמיד הגר״א נראה בבירור שגיא בן הינום נמשך לאורך כל מזרח בית המקדש וציון, שעליה נכתב במפה: ״ציון היא יבוס היא ירושלים״ (במפות הישנות צד מזרח הוא בחלק העליון של המפה):

חיזוק נוסף לזיהוי זה נמצא בפס׳ בירמיהו (יט, ב): ״וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר החרסות [הַחַרְסִית]״ וגו׳. ופירש הרד״ק: ״משער החרסית יוצאים לגיא בן הנם ותירגם יונתן ׳די קודם תרע קלקלתא׳ וקלקלתא הוא בדברי רז״ל אשפה ולדעתי הוא השער הנזכר בספר עזרא ׳ואת שער האשפות׳ ורז״ל פירשו שהוא שער משערי העזרה שהוא שער מזרחי וכו׳ שער החרסית שהוא מכוון כנגד זריחת החמה״. עכ״ל. יסוד דבריו בתלמוד ירושלמי (עירובין פ״ה, לה.-לה:), ששם אמרו ששער ניקנור, הוא השער המזרחי של העזרה, נקרא גם ״שער החרסית״ (׳חרס׳ פירושו שמש, ראה להלן פירוש האברבנאל).

והאברבנאל: ״וצוהו חמשית שיעשה המעשה ההוא בגיא בן הינם שהוא סמוך לירושלם לפתח שער החרסית שמשער החרסית יוצאים לגיא בן הנום, והוא היה שער א׳ משערי העזרה המכוון כנגד זריחת השמש מלשון האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט, ז). וחכמים ז"ל אמרו כי היה שער החרסית שער האשפה ששם זורקים חרשים הנשברים והוא יותר נכון כאלו הבקבוק יוצר חרש היה מקומו שער החרסית כי חרס הוא כמו חרש והיה אם כן לשון נופל על הלשון, והענין כולו שבעבור שהיה העונש הזה על עון עבודת הבעל בגיא בן הנום בתופת היה ראוי ששם יעשו המעשה והרמז הזה.״ עכ״ל.

בתחילה פירש האברבנאל שהכוונה ל״שער החרסית״, שער המכוון כנגד השמש וממנו יוצאים לגיא בן הינום. בהמשך כתב שנראה לו יותר לפרש את שם השער מלשון ״חרש״ וכו׳. אולם העדפתו היא לשונית ולא דחה את האפשרות הראשונה כלומר לא קשה לו שגיא בן הינום הוא (גם) ממזרח לירושלים, ובסיום דבריו מובן שגם משער האשפה יצאו לעבודת הבעל שהייתה בגיא בן הינום, וראה בפירושו לויקרא (כ, ב) שכתב שעבודת הבעל נעשתה במזרח דווקא כנגד השמש (וכן ראה פירוש הרלב״ג במלכים-ב כג, יא).

והמלבי״ם: ״אל גיא בן הנום - ששם שרפו את בניהם לאש (כנ״ל ז׳ ל״א), ׳אשר פתח שער החרסית׳ שער המזרח, כי עבודת המולך היה מיוחדת לשמש כנודע, וקראו את השער שער השמש״. עכ״ל. וכן פירש החיד״א ב׳חומת אנך׳: ״שער החרסית - הוא שער המזרח ושבעה שמות נקראו לו ומאותו פתח יצא לגיא בן הנום״.

ואמנם פירש רש״י: ״שער האשפות ששם זורקין חרסים הנשברים וכן ת״י תרע קילקלתא״, עכ״ל. ור״ל ד״קלקלתא״ היא אשפה, וכפי שפירש בבבא קמא (כא ע״א ד״ה אקילקלתא): ״אשפה, דמתרגמינן אקילקלתא, מאשפות ירים אביון״. וכן פירשו המהר״י קרא והמצודות בירמיהו. מכל מקום, כאמור לעיל, גם לפי רש״י גיא בן הנום נמצא ממזרח ומדרום לכתף היבוסי, ומחלוקתו עם האברבנאל כאן אינה אלא בשאלה מאיזה שער יצאו אל הגיא.

ובנחמיה פרק ג כתוב: ״(יד) וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו. (טו) וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כׇּל חֹזֶה שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ ויעמידו וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד.

וכך פירש המלבי״ם את המקומות הנזכרים בפס׳: ״ואת שער האשפות… ואת שער העין - החומה של שער הגיא הלכה עד שער האשפות, ומשם אל שער העין, וקרוב לו למזרחו בתוך החומה היו מי השלוח שנקרא ג״כ בריכת המלך (למעלה ב׳ י״ד), שנמצאו שם גנות המלך, ונודע כי מצודת ציון עיר דוד ובית שלמה מלוא ובית מלוא, היה במורד הר ציון במזרחו, ומשם הלכו במעלות דרך גיא בן הנום וחומת העיר אל גנות המלך והברכה. כי עיר דוד היתה במערב גיא בן הנום תוך חומת הר ציון, והגן והברכה היו תוך חומת העיר, והיה גשר בנוי על שתי החומות לבא מאחד לחבירו״ וכו׳. עכ״ל. הרי שפשוט למלבי״ם שגיא בן הנום הוא ממזרח לעיר דוד, וכן שעיר דוד היא הגבעה המזרחית שבה נמצא מי השילוח - כדעת הארכיאולוגים בימינו.

אולם, יש לציין שאין הכרח שעיר דוד לא התרחבה כבר בימים ההם גם לגבעה המערבית, ואף היא נקראה ירושלים ועיר דוד. אך מכיוון שדבר ידוע הוא שגיא בן הנם ועמק קדרון היו מחוץ לתחומה של ירושלים, מוכח שגם על הצד שהגבעה המערבית היתה בכלל עיר דוד, אי אפשר לפרש שגיא בן הנום הוא אותו העמק הנמצא ממזרח לגבעה המערבית, דהיינו העמק המפריד בין הגבעה המזרחית לגבעה המערבית, הנקרא אצל יוסף בן מתתיהו ׳טירופויון׳ ושהוכחתי בספר שהוא עמק רפאים הנזכר למעלה ביהושע.

ובמלכים (ב, כג) כתיב: ״וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית״ וגו׳. רש״י: ״להר המשחית - הר הזיתים הוא הר המשחה״. הרי שהבמות היו ׳על פני ירושלים׳, ואין ׳על פני׳ אלא מרוח מזרח, וכן היו ׳מימין להר המשחית׳, דהיינו בחלקו הדרומי של אותו אזור. ולאור המתבאר כאן צ״ל שהבמות הנ״ל נבנו בגיא בן הנום. וכן נזכר בירמיהו (ז, לא), כתיב: ״וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם״ וגו׳.

גיא בן הנום נזכר גם במשנה סוכה (א, ג): ״לולב - הגזול, והיבש - פסול. של אשרה, ושל עיר הנדחת - פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו - פסול. נפרדו עליו - כשר. רבי יהודה אומר: יאגדנו - מלמעלן. וציני הר הברזל - כשרות.״ ואיתא בגמרא סוכה (לב ע״ב): ״משום רבן יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם״. הרי שציני הר הברזל נמצאים בגיא בן הנם. וכן איתא בעירובין (יט ע״א), ושם פירש רש״י: ״ציני - דקלים״. ועוד שם פירש תוספות רי״ד (ד״ה דלמא): ״גיא בן הנם בירושלים הוא סמוך לעמק יהושפט״, ונראה שכוונתו שגיא בן הנום נמצא אף הוא ממזרח לירושלים, בסמוך לעמק יהושפט.

והנה בספר תבואות הארץ להרב יהוסף שווארץ יתכן שעלה בידו לגלות את מקום ציני הר ברזל הנזכר בגמ׳ הנ״ל, וזה לשונו (פרק ז׳ ׳חצר הפנימית׳): ״למטה בשיפועי ההר (הר הזיתים) נמצא מקום הנקרא בלשון ערבי ״דיר ציני״ אולי ע״ש ציני הר ברזל הנזכר במסכת סוכה ריש פ״ג. אכן אינו מדוקדק כל כך כי ציני הר ברזל היה בגי בן הנם ולא בהר הזתים.״ עכ״ל. סבור היה הרב שווארץ שגיא בן הנום הוא במקום אחר, והיכן שבימינו נמצא הטירופויון. אולם לפי המתבאר כאן, ששם אכן נמצא גיא בן הנום, אפשר שאותו ״דיר ציני״ שזיהה בשיפולי הר הזיתים הוא הוא ״ציני הר ברזל״ הנזכר במשנה. ואף אם מסורה זו מחודשת היא, מסתבר שנוצרה בתקופה שבה עדיין היה ידוע ששם הוא גיא בן הנום.

ובספר מור וקציעה לרבי יעקב עמדין (הל׳ לולב סימן תרמה): ״ציני הר ברזל כשרות ואיתא בגמרא שהם גדלים בגי בן הנום״, והעיר שם המהדיר הרב אברהם יעקב בומבך שליט״א (הוצאת מכון ירושלים, תשנ״ו, הע׳ 3): ״וכל השדמות עד נחל קדרון וגו׳ שהוא בגיא בן הנום.״ עכ״ל. וכן מצאתי בקובץ חצי גיבורים, בדברי הרב אליהו מנחם הופמן (פליטת סופרים י״א, עמ׳ תתל״ב): ״גי בן הנם היה ממזרח לעיר ירושלים, בצפון עמק יהושפט, אשר שם העבירו בניהם ובנותיהם באש למולך, ויאשיהו המלך טמא את התפת אשר בגיא (מ״ב כג יו״ד)״. עכ״ל.

עוד הראיתי בספר שהגבול עלה מגיא בן הנום אשר מדרום לכתף היבוסי, אל ׳ראש ההר׳, דרך עמק רפאים (הטירופויון), באופן שחילק את ירושלים באמצע - הגבעה המזרחית לבנימין והגבעה המערבית ליהודה. וכן מתוארת חלוקת העיר בפירוש במדרש תדשא הקדמון המיוחס לרבי פנחס בן יאיר, וכן פירשו הגר״א והמצודות בפסוקים. עוד הראיתי שם את יישום דברי המלבי״ם, שכאשר הגבול ׳תאר׳ מ׳ראש ההר׳ אל ׳מעין מי נפתוח׳, עבר קו הגבול בתוך מקום המקדש וחילקו בין בנימין ליהודה, כמו שאמרו חז״ל (יומא יב, ע״א): ״רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ועליו מזבח בנוי״, עיי״ש. להלן המחשת המסקנה:

עד כאן הבאנו את הראיות העולות מדברי רבותינו בפירושיהם לדברי הגמרא ולפסוקים. עתה נפנה לבחון את עדויותיהם של רבותינו הנוסעים, אשר הגיעו לארץ ישראל ותיארו את אשר ראו ברשמי מסעותיהם.

מסע רבי יעקב ב״ר נתנאל הכהן (בן דורו של הרמב״ם, זמן כתיבה משוער 1153-1187 למנ׳): ״עוד ראיתי בעמק יהושפט שמשליכין שם אבנים וכו׳ ולשם ג׳ גומות גדולות ושאלתי להן האיך הם הגומות אינן מלאות? אמרו לי לשם מים רותחין ולא נודע אנה מוליכין המים אותן. אמרתי אני יעקב לפני הרבנים זהו שאמ׳ אדונינו ישעיה הנביא אשר אור לי בציון ותנור לו בירושלם (ישעיהו לא, ט)״ עכ״ל. מעניין הדבר שדווקא בעמק יהושפט זיהה את המקום שעליו נאמר ׳ותנור לו בירושלים׳. והנה בגמ׳ עירובין הנ״ל, במאמר ״שתי תמרות יש בגי בן הנום״ וכו׳, דרשו חז״ל את אותו הפסוק בישעיהו: ״ותנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם ותנור לו בירושלים זו פתחה של גיהנם״. נמצא שאף שאין בדבריו זיהוי מפורש של עמק יהושפט עם גיא בן הינום, הרי שהפסוק שקשר רבי יעקב לעמק יהושפט הוא עצמו הפסוק שחז״ל דרשו על פתחה של גהינם הנמצא בגיא בן הינום.

ספר ׳סיבוב רבי פתחיה׳ לרבי פתחיה מרגנשבורג (זמן כתיבה משוער 1175-1187 למנ׳): ״ורחוק משם (מהר הבית) השוחה (כך נקרא קברו של יש״ו), והשוחה מצד אחד והשפיטול שהעניים שם מצד אחר. והארץ מבוקעת ונקרא גיא בן הנום ושם בית הקברות שלהם.״ עכ״ל. והעיר שם המהדיר הרב משה הלל: ״רבי פתחיה קורא כאן לעמק נחל קדרון שהוא העמק שלמזרח ירושלים (בין הר הבית להר הזיתים) בשם גיא בן הנום״ וכו׳.

׳ספר המסעות׳ לרבי יעקב, שליח רבי יחיאל מפריז: ״ועמק יהושפט הוא הסובב כל מזרחו של הר הבית וכל דרומו, ובדרומו הוא בית הקברות שזכרנו, וקבורים בו צדיקים הרבה. ומשם יורדים דרך העמק ונכנסים בין שני הרים מן הצד למקום שנקרא גיא בן הנום. ושם בעמק יהושפט מצבה הנקראת יד אבשלום.״ מה שכתב שעמק יהושפט סובב את ׳כל מזרחו של הר הבית וכל דרומו׳, אינו ברור אם כוונתו לדרומו של מתחם הר הבית בלבד, או שכל ׳דרומו׳ כולל את המשך העמק דרומה, עד קצהּ הדרומי של עיר דוד. לפי האפשרות הראשונה, יש לומר שבימיו יוחד השם ׳גיא בן הנום׳ למקום מצומצם יותר בחלקו הדרומי של העמק, דהיינו ממזרח לעיר דוד. ולפי האפשרות השנייה, כוונתו לעמק שמדרום לגבעה המזרחית. מכל מקום נמצא שבימיו מדובר בשני מקומות נפרדים.

׳מסעות ארץ ישראל׳ לרבי משה באסולה (עמ׳ 53): ״ירושלים היא בהר אחד וכנגדה הר הזיתים ועמק צר ביניהם והוא עמק יהושפט. ירדתי בה ויש בראשה האחד חור גדול ושם נראה כמין מערה, אומרים ששם פי גהינום נפתח לעתיד לבוא ביום בא גוג״ עכ״ל. הרי שגם רבי משה באסולה, בדומה לרבי יעקב ב״ר נתנאל, מזהה את פתח הגיהינום בשיפולי הר הזיתים, כנגד עמק יהושפט. נמצא שאף שבימיו של רבי משה באסולה ככל הנראה כבר אין זיהוי של עמק יהושפט עצמו עם גיא בן הינום, מכל מקום, הזיהוי של ׳פתח הגיהינום׳ נותר כנגד עמק יהושפט, וכמשתמע גם מדברי רבי יעקב ב״ר נתנאל הכהן דלעיל.

איגרת תלמיד ר׳ עובדיה מברטנורא (שנת רנ״ו, סוף 1495 למנ׳): ״למטה מבית המדרש (כוונתו למדרש שלמה, הוא מסגד אל-אקצא) יש עמק יהושפט וגיא בן הנום, ומעבר לעמק יש קבורת זכריה ובן יהוידע הכהן זצ״ל, וסמוך אליו יש בנין כמו מגדל, נקרא יד אבשלום.״ עכ״ל. מדבריו משתמע שעמק יהושפט וגיא בן הנום הם שני מקומות נפרדים, אך סמוכים זה לזה, ושניהם מצויים למטה ממדרש שלמה, הוא מסגד אל-אקצא.

ספר המסע לרבי משולם מוולטרה (שנת רמ״א, 1481 למנ׳): ״לצד דרום הוא הר ציון היא עיר דוד (וראה שם שכוונתו על הגבעה המערבית) וכו׳ למטה מן ההר תרד בשיפוע גיא בן הינום ויורד על עמק יהושפט״ עכ״ל. מדבריו משמע שכוונתו לגיא שמדרום לגבעה המערבית, המתחבר אל עמק יהושפט, שמקומו כידוע במזרח ירושלים. נמצא שבימיו של רבי משולם מוולטרה עיקר גיא בן הנום מזוהה עם העמק שמדרום לגבעה המערבית והוא מתחבר לעמק יהושפט.

עד כאן דברי רבותינו הנוסעים. נמצא שאין בדבריהם זיהוי מפורש של עמק יהושפט עצמו עם גיא בן הינום, אולם יש בהם זיהוי של פתח הגיהינום כנגד עמק יהושפט. עוד עולה מן העדויות, כי בתקופת הראשונים אפשר שעדיין זיהו את גיא בן הינום מדרום לעמק יהושפט וממזרח לעיר דוד, אם כי אין הדברים ברורים דיים כדי לקבוע זאת בוודאות. לעומת זאת, בראשית תקופת רבותינו האחרונים כבר נראה בבירור שגיא בן הינום זוהה בעיקר עם העמק שמדרום לגבעה המערבית, כפי שמקובל לזהותו בימינו.

***

עתה נחזור אחורה בציר הזמן, אל התקופה הרומית והביזאנטית (הם הרומאים שהתנצרו) שלאחר חורבן הבית, ומשם נתקדם אל התקופה המוסלמית, ונבחן האם השתמרה בתקופות אלו המסורת המזהה את גיא בן הינום ממזרח לירושלים.

אחת העדויות הקדומות והחשובות ביותר לזיהויו של גיא בן הינום בתקופה שלאחר החורבן נמצאת אצל אוסביוס מקיסריה, מחשובי הסופרים וההיסטוריונים הנוצריים בעת העתיקה, שכיהן כבישוף קיסריה וחי בקירוב משנת ד׳כ׳ ועד ד׳צ״ט (260-339 למנ׳). אוסביוס חיבר את ה׳אונומסטיקון׳ - מעין מילון גאוגרפי של מקומות הנזכרים במקרא, שבו ביקש לזהות את מקומם בארץ. החיבור נכתב במחצית הראשונה של המאה הרביעית, ככל הנראה סמוך לשנת ד׳פ״ה (325 למנ׳).

בערך ״גיא הנום״ (Γαιεννούμ; אונומסטיקון 70, 2-4) כתב אוסביוס: ״פירושו: גיא הנום. אומרים שהוא הגיהינום. [הוא] בנחלת שבט בנימין, וסמוך לחומת ירושלים מצד מזרח״ (προσπαράκειται τῷ τείχει Ἱερουσαλὴμ πρὸς ἀνατολάς). הרי עדות מפורשת משנותיה הראשונות של התקופה הביזאנטית, שלפיה גיא בן הינום זוהה בסמוך לחומתה המזרחית של ירושלים.

במקום אחר באותו חיבור הדברים מפורשים אף יותר. בערך נוסף בשם ״גיא הנום״ (Φάραγξ Ἐννώμ; אונומסטיקון 170, 8-10) כתב אוסביוס: ״גיא הנום... יש אומרים שהוא הגיהינום; הוא סמוך לירושלים, ועד היום הוא נקרא גיא יהושפט״. ובערך ״עמק יהושפט״ (אונומסטיקון 118, 18-19) כתב: ״הוא נמצא בין ירושלים ובין הר הזיתים״. מצירוף דבריו עולה בבירור כי גיא בן הינום זוהה אצלו ממזרח לירושלים: הוא סמוך לחומת העיר במזרח, נקרא בימיו גם ״עמק יהושפט״, ועמק יהושפט עצמו הוא העמק שבין ירושלים להר הזיתים.

כעבור כמה עשרות שנים אנו מוצאים דברים דומים אצל הירונימוס, מגדולי חכמי הנצרות הקדומים ומתרגמי המקרא ללטינית, אשר התיישב בבית לחם בשנת ד׳קמ״ו-ד׳קמ״ז (386 למנ׳) וחי שם עד פטירתו בשנת ד׳ק״פ (420 למנ׳). הירונימוס הכין סביב השנים ד׳קמ״ח-ד׳ק״נ (388-390 למנ׳) תרגום ועיבוד לטיני של ה׳אונומסטיקון׳ של אוסביוס, שנקרא ״על מקומם ושמותיהם של המקומות העבריים״ (De situ et nominibus locorum Hebraicorum).

בערך ״גהינום״ (Gehennom) כתב הירונימוס: ״גיא הנום, שפירושו עמק הנום... סמוך לחומת ירושלים מצד מזרח״ (Gehennom, quod interpretatur vallis Ennom... juxta murum Jerusalem contra orientem). ובערך ״עמק יהושפט״ כתב: ״עמק יהושפט [נמצא] בין ירושלים להר הזיתים״ (vallis Josaphat inter Jerusalem et montem Oliveti). נמצא שגם הירונימוס משמר את אותו הזיהוי הגאוגרפי: גיא בן הינום נמצא בסמוך לחומתה המזרחית של ירושלים ומפריד בינה לבין הר הזיתים, וכן עמק יהושפט הוא העמק שבין ירושלים להר הזיתים. מצירוף הדברים עולה ששני השמות מתייחסים לאותו המרחב.

(אמנם בנוסח הלטיני של ה׳אונומסטיקון׳ שערך הירונימוס והגיע לידינו, לא השתמרה המקבילה המלאה לערך השני של אוסביוס, שבו נאמר במפורש שגיא בן הינום ״נקרא עד היום עמק יהושפט״. אולם אין בכך ראיה שהירונימוס חלק על זיהוי זה. הירונימוס עצמו מודיע בהקדמתו שאין חיבורו העתקה מילולית של דברי אוסביוס, אלא שהשמיט מקצת הדברים ושינה אחרים. ובפועל הוא משמר את שתי הקביעות הגאוגרפיות העיקריות: גיא בן הינום סמוך לחומת ירושלים מצד מזרח, ועמק יהושפט נמצא בין ירושלים להר הזיתים - היינו, ששניהם מצויים באותו המרחב שממזרח לירושלים.)

זאת ועוד, בפירושו לירמיהו (ז, לא), בדברו על התופת שבגיא בן הינום, כתב הירונימוס כי הוא ״המקום המושקה ממעיינות השילוח, והוא נאה ומיוער, ועד היום יש בו גנים לתענוג״ (illum locum significat, qui Siloe fontibus irrigatur; et est amoenus atque nemorosus, hodieque hortorum praebet delicias). אף שאין בדברים אלה ציון מפורש של צד מזרח, הרי הם קושרים את גיא בן הינום לסביבת מי השילוח, ומצטרפים לדבריו המפורשים ב׳אונומסטיקון׳ על מקומו בסמוך לחומת ירושלים מצד מזרח. במחקר מקובל שמי השילוח שימשו להשקיית האדמות שלאורך המדרון המזרחי של עיר דוד ובעמק הקדרון, בדרכם דרומה אל אזור בריכת השילוח, הנמצאת בקצה הדרומי של שלוחת עיר דוד. והדברים מתאימים למה שנתבאר לעיל מן הפסוקים ביהושע, שלפיהם גיא בן הינום נמשך מדרום לגבעה זו.

עולה אפוא כי בראשית התקופה הביזאנטית השתמר זיהוי ברור של גיא בן הינום בצדה המזרחי של ירושלים, בין העיר להר הזיתים. אצל אוסביוס מפורש שגיא בן הינום ו״עמק יהושפט״ הם שני שמות שונים לאותו מקום. בכתבים הביזאנטיים המאוחרים יותר שעלה בידי לבדוק, נעשה השם ״עמק יהושפט״ לשמו העיקרי של גיא זה.

אולם, מאז הכיבוש המוסלמי של ירושלים בשנת ד׳שצ״ח (638 למנ׳), מצאתי חמישה מקורות המלמדים על חזרה לשימוש בשם ׳גיא בן הינום׳.

1. המקור הקדום ביותר הוא בכתבי אבו עוביד אל-קאסם בן סלאם (נפטר בשנת 838 למנ׳), בספרו כִּתַאבּ אל-אַמְוָאל كتاب الأموال. והעתיקו אבן זנג׳ויה (נפטר בשנת 865 למנ׳) בספרו הנקרא גם כן ׳אל-אמוואל׳. כך נכתב שם:

فقال: يا أبا إسحاق، أتعرف موضع الصخرة؟ אמר: ״אבו אסחאק, האם אתה מכיר את מקום הסלע?״ فقال أذرع من الحائط الذي يلي وادي جهنم كذا وكذا ذراعاً אמר: ״מדוד מן החומה הסמוכה לואדי גיהנם כך וכך אמות.״ ثم احتفر، فإنك تجدها ״לאחר מכן חפור, ותמצא אותה.״ قال: وهي يومئذ مزبلة ״אמר: ובאותו זמן היא הייתה מזבלה.״ فحفروا فظهرت لهم ״וחפרו, והיא נגלתה להם.״

הרי שהיה בידם זיהוי של ואדי גהינום, והוא נמצא סמוך למקום המקדש, ולא היכן שמקובל לזהותו כיום מדרום לגבעה המערבית. ואמנם לא התפרש כאן באיזה צד של מקום המקדש נמצא ואדי גהינום, מכל מקום אין ואדי גלוי בסמוך למקום כיפת הסלע אלא מצד מזרח.

2. בספרו של אבו בכר מוחמד בן אחמד אל-ואסטי, פצ'אאל בית אל-מקדס - ״מעלות בית המקדש״ - שחי בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת-עשרה, מובאת בעמ׳ 148 במהדורה שלפנינו המסורת הבאה:

أَنَّ عُبَادَةَ بنَ الصَّامِتِ قَامَ عَلَى سُورِ بَيتِ المَقدِسِ الشَّرقِيِّ فَبَكَى، فَقَالَ بَعضُهُم: «مَا يُبكِيكَ يَا أَبَا الوَلِيدِ؟»، قَالَ: «مِن هَاهُنَا أَخبَرَنَا النَّبِيُّ أَنَّهُ رَأَى جَهَنَّمَ. ״עובאדה בן א-צאמת עמד על החומה המזרחית של בית אל-מקדס ובכה. אמר אחד מהם: ׳מה גורם לך לבכות, אבו אל-וליד?׳ אמר: ׳מכאן הודיע לנו הנביא שהוא ראה את גיהנם׳.״

כאן כבר מפורש שגיהנם מזוהה עם מקום הנשקף מן החומה המזרחית של בית אל-מקדס (היא חומת הר הבית המזרחית). במהדורה המודרנית מופיעה מעל מסורת זו הכותרת: بَابٌ في وَادِي جَهَنَّمٍ ״פרק על ואדי גיהנם״. כותרת זו מופיעה גם בתוכן העניינים של המהדורה. עם זאת, יש לבדוק את כתב היד שעליו מבוססת המהדורה כדי לקבוע אם הכותרת ״פרק על ואדי גיהנם״ מופיעה כבר בכתב היד, או שמא נוספה בידי המהדיר.

3. מסורת מקבילה מובאת אצל אל-חאכם א-ניסאבורי (חי בשנים 933-1014 למנ׳) בספרו ׳אל-מסתדרכ עלא א-צחיחין׳ (כרך ב׳, עמ׳ 521):

رأيت عبادة بن الصامت رضي الله عنه، في مسجد بيت المقدس مستقبل الشرق أو السور، أنا أشك، وهو يبكي وهو يتلو هذه الآية: {فضرب بينهم بسور له باب باطنه فيه الرحمة} [الحديد: 13]، ثم قال: ها هنا أرانا رسول الله صلى الله عليه وسلم جهنم. ״ראיתי את עובאדה בן א-צאמת במסגד בית אל-מקדס, פונה למזרח או אל החומה - אני מסופק - והוא בוכה וקורא את הפסוק הזה: ׳והושמה ביניהם חומה אשר לה שער, פנימיותו יש בה הרחמים׳ [סורת אל-חדיד, פס׳ 13 בקוראן]. לאחר מכן אמר: ׳כאן הראה לנו שליח אללה את גיהנם׳.״

ביאור: עֻבַּאדַה בן א-צַאמִת היה אחד מן הצַחַאבַּה - חבריו ובני דורו של מוחמד, ומבני דורו של עֻמַר בִן אל-חַ׳טַּאב שכבש את ירושלים. במסורת שמביא אל-חאכם מתואר עובאדה כשהוא עומד במסגד בית אל-מקדס ופונה למזרח או אל החומה, וקורא את הפס׳ הנ״ל בקוראן (׳והושמה׳ וכו׳). ולאחר מכן מובא בשמו שאמר ׳כאן הראה לנו׳ וכו׳. נמצא שבמסורת זו נקשר הצד המזרחי של בית אל-מקדס עם גיהנם. הקוראן עצמו אינו מזכיר בפסוק זה את ירושלים או את בית המקדש, והקישור הגאוגרפי ביניהם מצוי במסורת שמביא אל-חאכם.

ובהמשך הוא כותב: هذا حديث صحيح الإسناد ولم يخرجاه ״חדית׳ זה בעל שרשרת מסירה מהימנה, והשניים לא הביאוהו.״ (״השניים״ הם אל-בוח׳ארי ומוסלם.)

חשוב מבחינה מחקרית להפריד בין זמנו של עובאדה עצמו - המאה ה-7 למנ׳ - לבין המקורות הכתובים שהגיעו לידינו המספרים זאת, שנכתבו מאות שנים מאוחר יותר. כלומר, לענייננו אין זה משנה כלל אם עובאדה עצמו אכן אמר את הדברים, אלא עצם העובדה שבתקופה המוסלמית מחברי המסורות מזהים את מקום גהינום ממזרח למקום המקדש.

4. מקור נוסף נמצא אצל א-ד׳יאא אל-מקדסי (חי בשנים 1173-1245 למנ׳) בספרו ״החדית׳ים הנבחרים״ (אל-אחאדית׳ אל-מוח׳תארה). הוא מביא את המסורת הנ״ל המובאת אצל אל-חאכם, בכמה שינויי לשון: رُئِيَ عُبَادَةُ بْنُ الصَّامِتِ وَهُوَ عَلَى سُورِ بَيْتِ الْمَقْدِسِ الشَّرْقِيِّ وَهُوَ يَبْكِي ״נראה עובאדה בן א-צאמת כשהוא על החומה המזרחית של בית אל-מקדס, והוא בוכה.״

כאן מפורש שעובאדה נמצא על החומה המזרחית של בית אל-מקדס (לעיל נאמר שהוא פונה אל המזרח מעבר לחומה, או אל החומה). בהמשך המסורת מובא בשמו שאמר: ״מכאן הודיע לנו שליח אללה שהוא ראה את גיהנם״. לאחר מכן מביא אל-מקדסי גרסה נוספת של המסורת:

رأيت عبادة بن الصامت وهو واضع صدره على جدار المسجد، مشرف على وادي جهنم يبكي ״ראיתי את עובאדה בן א-צאמת כשהוא מניח את חזהו על קיר המסגד, משקיף אל ואדי גיהנם ובוכה.״

כאן כבר מפורש שהוואדי הנשקף מקיר המסגד, דהיינו מן החומה המזרחית, נקרא ״ואדי גיהנם״.

5. מקור דומה נמצא אצל שמס א-דין אל-מנהאג׳י (נפטר בשנת 1475 למנ׳) בספרו אִתְחַאף אל-אַחְצָא בִּפַצַ׳אִל אל-מַסְגִ׳ד אל-אַקְצָא. המחבר מביא גם הוא את הפסוק הנ״ל מסורת אל-חדיד - סורה נז, פסוק יג: ״פנימיותו - בה הרחמים, וחיצוניותו - מצדו העונש.״ ולאחר מכן מפרש (כרך א׳ עמ׳ 198):

فإن الوادي الذي وراءه وادي جهنم ... والباب المذكور في القرآن مما يلي وادي جهنم مغلوق لا يفتح إلى أن يأذن اللَّه عز وجل بفتحه. ״הרי שהעמק אשר מאחוריו הוא ואדי גיהנם … והשער הנזכר בקוראן, מן הצד הפונה אל ואדי גיהנם, סגור, ואינו נפתח עד אשר ירשה אללה יתעלה את פתיחתו.״

ובהמשך הוא כותב: ״וראוי שיתאמץ בתפילה בשער הרחמים״, ועוד שם: ״ושער התשובה נמצא בין שער הרחמים לבין שער השבטים.״

אל-מנהאג׳י ביקר בירושלים, ומתיאוריו ניכר שהכיר את אתרי הר הבית. בסמוך הוא אף מתאר את מקומם של שער השבטים, שער התשובה ומקומות ידועים נוספים בהר הבית. מכאן שיש מקום להניח שהכיר גם את המקום שאותו הוא מכנה ״ואדי גיהנם״, אם כי אין לדעת אם שם זה נודע לו מן המסורת המקומית בירושלים, מן המקורות הקדומים שעמדו לפניו, או משניהם.

עד כאן המקורות המוסלמיים.

***

העולה מכל האמור עד כה: מדברי רבותינו בפירוש מאמרי חז״ל ופסוקי הנ״ך עולה שגיא בן הינום נמצא הן מדרום והן ממזרח ל״כתף היבוסי היא ירושלים״, והוא מפריד בין העיר לבין הר הזיתים. זיהוי זה היה ידוע גם בראשית התקופה הביזאנטית, ואף שבמהלך תקופה זו נעשה השם ״עמק יהושפט״ רווח יותר לתיאור העמק המזרחי, בתקופה המוסלמית אנו שבים ומוצאים מקורות המזהים את הגיא שממזרח להר הבית עם גיא בן הינום. אצל רבותינו הנוסעים שביקרו בארץ מלפני כאלף שנה ואילך, עדיין ניכרים שרידים של זיהוי קדום זה, ובכללם המסורת על מקומו של פתח הגיהינום כנגד עמק יהושפט. ואילו בתקופת רבותינו האחרונים, אף שעוד השתמרה המסורת על מקומו של פתח הגיהינום - ובעל ׳תבואות הארץ׳ אף זיהה בהר הזיתים מקום שאפשר שהוא ׳ציני הר ברזל׳ הנזכר בגמרא - משמע שעיקר זיהויו של גיא בן הינום כבר עבר אל העמק שמדרום לגבעה המערבית.

כיצד מסייעת עובדה זו לגילוי מקום המקדש?

כאמור לעיל, ׳ראש ההר׳ שבו סברו תחילה לבנות את המקדש נמצא ממערב לגיא בן הנום ו׳למעלה׳ מכתף היבוסי. ויש לבאר מהו ׳כתף היבוסי׳.

בלשון הקודש סתם ׳כתף׳ פירושו ׳צד׳, וכידוע נעשה שימוש מושאל בשמות איברי אדם לתיאורים טופוגרפיים וטבעיים, כגון ׳צלע ההר׳ ו׳ראש ההר׳. ולכן גם ׳כתף׳, כאשר אנו מוצאים בפסוקים שנעשה בו שימוש טופוגרפי, כגון בפס׳ דידן ״וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָ‍ִם״, מובנו ׳צד ההר׳, והיינו שיפוע ההר.

וכן פירש הרב אשר ברוך בנדט גברונסקי זצ״ל בספרו ׳אוצר לשון המקרא והתלמוד׳ (ערך ׳כתף׳, פירוש 4): ״שיפוע, צלע של הר… כתף הר יערים (יהושע טו, י). כתף היבוסי (שם שם, ח).״ ע״כ. וכן בפירוש ׳נחלת אבות׳ על יהושע להרב אברהם בלוי זצ״ל: ״אל כתף היבוסי מנגב - נמצא ליד כתף (ר״ל החוט עבר ליד הכתף), המדרון הדרומי של היבוסי.״ עכ״ל. ומה שכתב שהפס׳ מדבר על ׳המדרון הדרומי׳ דווקא, נלמד מהפס׳ עצמו, שכן כאמור קו הגבול עלה אל נקודה בגיא בן הנום הנמצאת מדרום ל׳כתף היבוסי׳.

על כן מובן ש׳כתף היבוסי׳ מתייחס למקום שהוא כולו שיפוע אחד, ומעליו נמצא המישור המוגבה שבו ׳ראש ההר אשר על פני גי הנם׳ ו׳מעין מי נפתוח׳ הנזכרים בפסוק, וכאמור הגמרא קוראת למקום זה עין עיטם. ולמדנו שבמקום זה סברו בתחילה לבנות את המקדש כדי לקיים ׳וקמת ועלית׳, אלא שירדו משם אל שיפוע ההר כדי לקיים את הכתוב ׳ובין כתיפיו שכן׳.

אולם יש לבאר, שאף לאחר שלמדו מן הכתוב ׳ובין כתיפיו שכן׳ שאין לבנות את המקדש בראש ההר עצמו, עדיין ביקשו דוד ושמואל לקיים ככל האפשר את הוראת הכתוב ׳וקמת ועלית׳ ולבנותו במקום גבוה. לפיכך, הדרשה ׳ובין כתיפיו שכן׳ לא התירה לרדת לכל מקום בשיפוע ההר, אף למקום נמוך שבו, אלא הורתה לרדת מראש ההר מעט בלבד, אל המקום הגבוה שבשיפועו. וכפי שביאר הרש״ר הירש (דברים לג, יב ד״ה ובין כתפיו שכן):

״לשון זו מבוארת בזבחים (נד:): המקדש לא נבנה על פיסגת ההר, בעין עיטם, אלא על מורדות ההר, נמוך קצת מהפסגה. מקום זה רמוז בלשון ״בין כתפיו״, שכן יחס הגובה שבין מקום המקדש לבין פיסגת ההר הוא כיחס גובה הכתפיים לגובה הראש.״

והנה גם כיום, הגבעה המזרחית היא כולה מעלה אחד הנמשך מדרום - מגיא בן הנום - לצפון, ומשתפע למזרח לכיוון גיא בן הנום ולמערב לכיוון עמק רפאים, הוא הטירופויון. שיפועים אלו עולים עד למקום הסלע, ושם מסתיים השיפוע ומתחיל ראש ההר והמישור המוגבה הנמשך ממנו לכיוון צפון-מערב. נמצא שמקום זה מתאים במדויק לתיאור ׳ראש ההר אשר על פני גי הנם ימה׳: הוא ראש ההר, והוא נמצא ממערב לגיא בן הנום. ולא נמצא באזור ראש הר אחר שניתן לזהותו עם ׳ראש ההר אשר על פני גי הנם׳ הנזכר בפסוק.

ומסתבר שעין עיטם הוא מקום מסוים בראש ההר הזה, אשר היווה מקור מים קדמון למקדש בטרם נבנתה אמת המים התחתונה, כמשמע מן המקורות התלמודיים והעדויות ההיסטוריות שהבאתי בספר, ואכמ״ל. ובשאלה מדוע נקרא המקום עין עיטם, ומה החילוק בין עין עיטם שמעל מקום המקדש בירושלים לבין עיטם שבנחלת יהודה, שמשם הביאו מים למקדש בימי החשמונאים - הרחבנו בספר.

נמצאנו למדים שכל המישור המוגבה המתחיל ממקום כיפת הסלע אינו בכלל ׳כתף היבוסי היא ירושלים׳, ושם לא נבנה המקדש, אלא מעט נמוך משם, בכתף ההר, ושם היא גבעת המוריה. כדלהלן:

הבנה זו היא העומדת ביסוד דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, שהמקדש היה בנוי בשיפוע ההר. וכך כתב הרמב״ם בהל׳ בית הבחירה (ו, א): ״המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר״, וראה שם שה׳מעשי למלך׳ כתב שדברי הרמב״ם יסודם בגמ׳ בזבחים. וכן כתב הרמב״ם בפירוש המשניות (מדות ב, ג): ״מקום הנחת ההיכל והעזרה בשיפוע ההר״. וכן כתב המאירי (חידושי המאירי על עירובין, פרק ראשון ב, א): ״ונקדים ונאמר שמקום יש בירושלים שהוא משופע משני צדדין מצד מזרח הוא התחלת השיפוע והולך וגדל השפוע, ומשם מתחיל לירד ולהשתפע כנגד מערב, וכל אותו מקום נקרא הר הבית וכו׳ ולמעלה בשפועו היה האולם ולתוכו היה מזבח.״ וכן כתב ביומא (טז ע״א) ובמדות (ב, ג) עיי״ש.

הרי לנו שהעזרות וההיכל כולם היו בשיפוע ההר, ולא בראשו. ועד כמה נפלא לראות את דקדוק דברי רבותינו, שמבלי להיות בארץ, ומתוך עיון בפסוקים בלבד, ידעו לתאר את הטופוגרפיה והגיאוגרפיה המקראית בסביבת ירושלים בצורה כה מדויקת, ואף השכילו בזה יותר מיושבי הארץ שנמשכו אחר זיהויים שגויים שכבר נשתרשו בדעת הבריות.

וכל מה שטעו מבארי שיטת הסלע והחוקרים בהבנת הגמרא בזבחים ותיאור הגבולין ביהושע, ובשאלה מנין לרבותינו ענין מקום ההיכל בשיפוע ההר, נבע בעיקר מכך שנמשכו אחר זיהויים מאוחרים ושגויים, ובפרט בזיהוי מקום כתף היבוסי, גיא בן הנום ועמק רפאים. לכך הצטרפה ההנחה הפשוטה שכיפת הסלע, הנמצאת בראש ההר, נבנתה על ׳אבן השתיה׳ שלנו - דבר שהוכחנו בלי ספק שאינו נכון. וכאשר מפת הגיאוגרפיה המקראית מתיישרת על פי האמת, עולה בבירור המסקנה שהמקדש כולו היה בנוי בשיפוע היבוסי, למטה ומדרום לראש ההר אשר על פני גיא בן הנום.

נמצא שדווקא מן המקום שנאמר עליו ׳וזו היא פתחה של גיהנם׳, נפתח לנו פתח לגילוי מקום גן העדן - מקום המקדש.

* תודה מיוחדת להרב משה אפרים אינדיק שליט״א מביתר עילית, שהראה לי את מפת תלמיד הגר״א והפנה שוב את תשומת ליבי לדברי רבי פתחיה מרגנשבורג ורבי יעקב השליח. עוד הראה לי חוברת שהודפסה בשנת תשמ״ז (1987 למנ׳), ובה מזוהה הגיא המזרחי עם גיא בן הינום. ומצוינת שם קבלה בקרב אנשי החברה קדישא, שלפיה יש למהר בהעברת המתים דרך הגיא בדרכם לבית הקברות שבהר הזיתים, משום ששם פתחו של גהינום. וכך מובא שם: ״עוד הוא עומד בהר הזיתים אצל הקבר וההלויה הגיעה למורד המוליך מקצה החומה לעבר גיא-בן-הינום בואכה הר הזיתים וכו׳ ומיד פתחו בריצה כדי לעבור את גיא-בן-הינום מהמורד ולמעלה לכיוון הר הזיתים, ועשו כן, לפי שקבלה יש בירושלים שגיא-בן-הינום הוא פתחו של גהינום וכבר היה מעולם שעברה שם לויתו של נפטר ויצאו מלאכי חבלה ומשכו את המת דרך אותו פתח והעלימוהו בגהינום. מכאן נוהגים בירושלים שלא להתמהמה שם עוד ולעוברו בחטף ומרוצה כשקהל המלוים מסוכך על הנפטר ומגן לו מסביב במעגל ושרשרת.״

לכל המאמרים